פשרו הנסתר של סיפור בלעם / פרשת בלק

שאלות רבות וטובות נשאלו על סיפור בלק ובלעם ועל הקללות שנהפכו לברכות. האם בלעם היה באמת איש אלוהים, או שהיה שרלטן, מכשף, איש מאגיה שחורה? האם היו לו כוחות על-טבעיים? האם באמת היה, כדברי כמה מחכמינו, שקול למשה רבנו?1 מה הניע אותו – הרצון לגמוּל ולכבוד מהמואבים ומהמדיינים, או איבה כלפי בני ישראל והתמרמרות על קרבתם לכאורה לאלוהים? למה ה' שנתגלה אליו הורה לו תחילה לא ללכת לקלל את בני ישראל, ואז, לכאורה, שינה את דעתו ואמר לו ללכת בכל זאת? מה פשר האפיזודה של האתון המדברת? האם היא קרתה באמת, או שהייתה, כדעת הרמב"ם, הזיה של בלעם?2

אלו הן שאלות חשובות, והן נידונו רבות. אך יש שאלות יסודיות מהן. מדוע בכלל נמצא הסיפור הזה בתורה? הרי כולו אירע הרחק מעיניהם של בני ישראל. איש מהם, גם לא משה, לא היה עֵד לו. עדיו היחידים היו בלק, בלעם וכמה נכבדים מואבים. לו ידעו בני ישראל באיזו סכנה היו נתונים וכיצד ניצלו ממנה, היה הדבר נותן להם מזון למחשבה לפני שזנו אחר בנות מואב ושיקוציהן סמוך לאחר האירוע. הם היו יודעים שהמואבים אינם דורשי טובתם. אפילו משה לא היה יודע על הפרשייה אלמלא סיפר לו ה' על כך. בקיצור, בני ישראל נמצאו בסכנה וניצלו ממנה אך לא ידעו לא על הסכנה ולא על ההצלה. ואם כן, איך היא השפיעה עליהם, או יכלה להשפיע?

לבד מכך, למה צריך היה ה' שבלעם ייצא למשימתו? תחילה אמר לו לא לצאת; הרי יכול היה לעמוד על כך גם בפעם הבאה. הקללות היו נמנעות, בני ישראל היו מוגנים, ולא היה כל צורך במלאך, באתון המדברת, ובשלל האירועים, הזבחים וניסיונות הקללה. כל הדרמה כולה לא הייתה נחוצה. ולמה שָׂם ה' בפי בלעם את פסוקי השירה המופלאים, המציבים את ברכותיו באחת הפסגות הליריות של התורה? די היה שבלעם יאמר דברים בנוסח הבטחת ה' לאברהם, "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר" (בראשית יב, ג) – שאכן משובצים בשיריו: "מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר" (במדבר כד, ט).3

מי נועד להיות מושפע מאפיזודת בלעם? האם היא נועדה לחולל איזו תמורה? מי היה קהל היעד שלה?

היא לא השפיעה על המואבים. הם המשיכו ושלחו את בנותיהם לפתות את בני ישראל, הפעם בהצלחה. בני ישראל נענשו במגפה איומה, ו-24 אלף מהם נספו.

הפרשייה לא השפיעה גם על המדיינים; איבתם לבני ישראל הייתה עזה ונותרה כזאת אחרי המאורע, ועל כן הורה ה' למשה "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם" (כה, יז-יח). פרקים ספורים לאחר מכן מסופר כי ה' הורה למשה לנקום במדיינים נקמה צבאית (פרק לא).

גם בלעם עצמו לא הושפע. בעניין זה, התורה מפזרת רמזים. תחילה היא מספרת על פרשת הזנות עם בנות מואב והמגפה שבעקבותיה. אחר כך, כעבור שישה פרקים, מסופר כי במהלך המלחמה עם המדיינים בלעם נהרג (לא, ח). ואז, כעבור עוד כמה פסוקים, אומר משה לבני ישראל כי בנות מדיין "הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה' עַל דְּבַר פְּעוֹר, וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'" (לא, טז). כלומר בלעם, שעבר חוויה מרעישה, מכוננת לכאורה, שבה הקללות שהגה הפכו בפיו לברכות, נותר אחריה עוין כלפי העם שבירך, וכנראה גם כלפי האל שעולל לו את זאת, ומוחו הוסיף לחבֵּל מזימות מחוכמות לפגיעה בבני ישראל.

ואחרונים חביבים, גם בני ישראל לא השתנו בעקבות הפרשה. הם נותרו חשופים לפגעי המואבים, המדיינים ומַדּוּחי המין, האוכל ואלוהי-הנכר. המאורע לא שינה גם את משה, שהותיר לפינחס לעשות את המעשה המכריע שיבלום את המגפה, ומיד לאחר מכן שמע מה' שיהושע יירש ממנו את ההנהגה.

אם מאורע בלעם לא שינה לא את המואבים ולא את המדיינים ולא את בני ישראל, לא את בלעם ולא את משה, איזה עניין יש לנו בו? איזה תפקיד הוא ממלא בסיפור תולדות עמנו? הפליאה גוברת משום שלאורך הדורות מאורע בלעם אכן נתפס כציון-דרך מרכזי. כך בהמשך התורה, כך בנביאים ראשונים, כך בנביאים אחרונים וכך בכתובים.

ראשית, מאורע בלעם משמש נימוק מרכזי למצווה הנמסרת בספר דברים: עמונים ומואבים אסורים לבוא בקהל ה' עד עולם "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם, וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ, וְלֹא אָבָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ. לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם" (דברים כג, ד-ז).

במעמד חידוש הברית, לאחר כיבוש הארץ, סקר יהושע בן-נון את תולדות ישראל בקצרה, אך את המאורע שלנו הבליט. שניים מתוך שנים-עשר פסוקי הסקירה ההיסטורית, שיהושע משמיע בשמו של ה', עוסקים בו: "וַיָּקָם בָּלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא לְבִלְעָם בֶּן בְּעוֹר לְקַלֵּל אֶתְכֶם. וְלֹא אָבִיתִי לִשְׁמֹעַ לְבִלְעָם וַיְבָרֶךְ בָּרוֹךְ אֶתְכֶם וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ" (יהושע כד, ט-י).

הנביא מיכה, בן זמנו של ישעיהו הצעיר ממנו מעט, התנבא אף הוא בשם ה' – "עַמִּי, זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'" (מיכה ו, ה). זאת בתוך נבואה נשגבה וחשובה במיוחד, פסוקים בודדים לפני הפסוק המפורסם המתמצת את האתיקה היהודית: "הִגִּיד לְךָ, אָדָם, מַה טּוֹב, וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ: כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ-לֹהֶיךָ" (שם, ח).

בשיאו של תהליך התיקון הדתי שיזמו עזרא ונחמיה בימי שיבת ציון, הוקראה התורה באוזני העם, ונחמיה המספר על כך מציין, מכל הדברים, רק את התגלית הזאת: "וְנִמְצָא כָּתוּב בּוֹ אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא עַמֹּנִי וּמֹאָבִי בִּקְהַל הָאֱלֹהִים עַד עוֹלָם. כִּי לֹא קִדְּמוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּלֶּחֶם וּבַמָּיִם, וַיִּשְׂכֹּר עָלָיו אֶת בִּלְעָם לְקַלְלוֹ וַיַּהֲפֹךְ אֱ-לֹהֵינוּ הַקְּלָלָה לִבְרָכָה" (נחמיה יג, ב).

איך נסביר כי אירוע שלמראית עין לא הייתה לו כל השפעה על המעורבים בו, או על המאורעות שבאו אחריו, מקבל נפח ומשקל גדולים כל כך בתיאורי תולדות ישראל מפי משה ויהושע, מיכה ונחמיה?

התשובה על כך היא גם תשובה לשאלת יסוד בתורה. קשה להבין מדוע רצה אלוהים לכרות ברית דווקא עִם עַם שהתגלה שוב ושוב כמרדן, קשה עורף וכפוי טובה. ה' עצמו איים פעמיים להכרית את העם – אחרי חטא העגל ואחרי חטא המרגלים. גם בפרשתנו, לקראת סופה, הוא משלח בעם הזה מגפה.

ומנגד, הלוא היו עוד עמים מאמינים בעולם העתיק. התורה מכנה את מלכיצדק, בן זמנו של אברהם אבינו, "כֹהֵן לְאֵ-ל עֶלְיוֹן" (בראשית יד, יח). יתרו חותן משה כוהן מדיין נתן לחתנו עצות הנהגה יקרות מפז. בספר יונה מתואר כיצד מלחים גויים התפללו שעה שהנביא העברי ישן לו. כשהגיע יונה אל יעדו, לנינווה שבאשור, והשמיע את אזהרותיו, התושבים חזרו מיד בתשובה – באורח שכמוהו כמעט לא נראה ביהודה ובישראל. מלאכי, אחרון הנביאים, אומר: "כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם, וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה; כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם, אָמַר ה' צְבָאוֹת – וְאַתֶּם מְחַלְּלִים אוֹתוֹ..." (מלאכי א, יא-יב).

למה לבחור בישראל, אם כן? התשובה היא אהבה. כמעט כל הנביאים אמרו זאת. ה' אוהב את ישראל. הוא אהב את אברהם; הוא אוהב את צאצאיו. מפעם לפעם חורה אפו בהם בעקבות מעשיהם, אך אין הוא יכול לוותר על אהבתו. הוא מסביר זאת לנביא הושע. לך והתחתן עם אשת זנונים, אומר לו ה'. היא תפר את אמוניך, היא תשבור את לבבך, אבל אתה לא תחדל לאהוב אותה ותשיב אותה אליך (הושע א-ג).

אבל היכן בתורה מביע אלוהים את אהבתו זאת לישראל? בברכות בלעם. כאן נותן ה' קול לרגשותיו כלפי העם הזה. "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ; הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג, ט). "הֶן עָם

כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" (שם, כד). "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב! מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל!" (כד, ה). מילים מפורסמות אלו אינן משל בלעם. הלוא ה' שם בפיו את הברכות, בשעה שבלעם התכוון לקלל. אלו הן מילותיו של ה' – הביטוי הרהוט ביותר לאהבה שהוא רוחש לעם קטן זה, עם שאלמלא כן היה נשכח כאלפי עממים אחרים.

בלעם, הנביא האלילי, הוא צינור מוזר מאין כמוהו להעביר דרכו את ברכת ה'.4 אך זו דרכו של ה'. הוא בחר בזוג עקר ובא-בימים להיות אביו ואימו המייסדים של עם ישראל. הוא בחר באדם שהתקשה בדיבור להוריד את דברו לעולם. הוא בחר בבלעם, שונא ישראל, להיות שליח לאהבתו. משה אומר במפורש: "וְלֹא אָבָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ".

זהו נושאו האמיתי של הסיפור. לא בלק ולא בלעם, לא מואב ולא מדיין, ולא מה שקרה אחר כך. זהו סיפור על אהבתו של ה' לעם. על עוצמתו של העם הזה ועל נחישותו, על נכונותו להיות שונה, על חיי המשפחה הצנועים והטובים שלו ועל יכולתו להאריך ימים יותר מאימפריות: תשבחות אלו ואחרות מפורטות בברכות.

על פי שיטת הרמב"ם, בכל מעשיו של ה' יש מסר מוסרי בשבילנו.5 אני מאמין שבפרשת בלק מלמד אותנו ה' כי האהבה יכולה להפוך ברכה לקללה. היא הכוח היחיד המסוגל למגר את השנאה. האהבה מרפאת את פצעי העולם.

1 ספרי דברים שנז. 2 מורה נבוכים ב, מב. לביקורתו של הרמב"ן על גישת הרמב"ם ראו פירושו לבראשית יח, א. 3 ומוקדם יותר אמר, "מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל, וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה'?" (במדבר כג, ח). 4 אומנם, אפשר לומר שיש עניין מיוחד בבחירה בו. על פי מדרש דברים רבה (א, ד), ה' בחר בבלעם לברך את בני ישראל כי כאשר ברכה באה מפיו של אויב אי אפשר לחשוד שהיא באה מתוך משוא פנים. 5 הלכות דעות א, ו.